הסימנים שנחרטו בסלע בסראביט אל-ח'אדם, אתר כריית טורקיז בסיני ובו מקדש לאלה המצרית חתחור, הם מן הכתבים האלפביתיים העתיקים ביותר הידועים. פלינדרס פיטרי תיעד אותם ב-1905, וב-1916 טען אלן גרדינר בJournal of Egyptian Archaeology שהם מאייתים שפה שמית: כעשרים סימנים, כל אחד שאול מתמונה מצרית אך משמש לצליל יחיד.
את התמונות הפכה לאותיות אקרופוניה: סימן נוטל את הצליל הראשון של שם הדבר שהוא מצייר. ראש של שור הוא ʾalp "שור", ולכן הוא כותב את העיצור שבו מתחילה המילה; תרשים של בית הוא bayt "בית", ולכן הוא כותב b. סובבו את ראש השור ותקבלו את האות הלטינית A; והבית, דרך הבטא היוונית, הפך ל-B. שמות האותיות הפיניקיים, העבריים והיווניים (אלף, בית, גימל; אלפא, בטא, גמא) עדיין נושאים את המילים הכנעניות ל"שור", ל"בית" ול"מקל השלכה", אף שאיש כבר מזמן אינו מצייר את התמונות.
מי המציא את השיטה ומתי, זו עדיין שאלה פתוחה. ב-2006 טענה אורלי גולדווסר שפועלים כנעניים אנאלפביתים במכרות סיני, מוקפים בהירוגליפים שלא יכלו לקרוא, נטלו חופן תמונות והצמידו להן צלילים שמיים, והמציאו את האלפבית סביב המאה ה-19 לפנה״ס. באותה שנה פרסם גורדון המילטון את The Origins of the West Semitic Alphabet in Egyptian Scripts, ובו ייחס כל אות קדומה לדגם הירוגליפי או הירטי, ומיקם את ההמצאה בשלהי השושלת השתים-עשרה או בראשית השלוש-עשרה.
התיארוך התחזק עם ממצא שני. בשנות ה-90 תיעדו ג'ון ודבורה דארנל שתי כתובות אלפביתיות קצרות בואדי אל-הול, עמק על הדרך המדברית מצפון-מערב לתבאי; הן הוכרזו ב-1999 ופורסמו ב-2005. סקר דרכי מדבר תבאי מתארך אותן לתקופת שלטונו של אמנמחת השלישי, בקירוב 1830–1786 לפנה״ס, וממקם בכך את הכתב האלפביתי בתוך מצרים גופא בראשית האלף השני.
מהסימנים החרוטים האלה נמשך קו אחד. האותיות הכנעניות הפכו לאבג'ד הפיניקי, 22 סימנים לעיצורים בלבד, בלי תנועות, וסוחרים הפיצו אותו ברחבי הים התיכון.
דוברי יוונית שאלו אותו סביב המאה ה-8 לפנה״ס ושינו בו דבר מכריע אחד. האותיות הפיניקיות לעיצורים שלא היו ביוונית, ʾaleph, he ו-ʿayin, היו מיותרות, ולכן הוסבו לתנועות: אלפא, אפסילון, אומיקרון. אותו אלפבית מעובד הפך ללטיני ולקירילי. הענף האחר פנה מזרחה: הארמית, כתב הפקידות של האימפריה הפרסית, היא אם הכתבים העברי, הסורי והערבי, והערבי הגיע לצורתו דרך כתב רהוט נבטי.
השרשרת מגיעה גם להודו, אך זו החוליה הרעועה ביותר. בריטניקה רואה בארמית את אב הטיפוס המשוער של הברהמי, אבי רוב הכתבים של דרום אסיה ודרום-מזרחה; מחקר משנת 2023 מאת קארן דאמודארם פילאי טוען שאיש לא הדגים גזירה נקייה אות-אות, ושהברהמי עשוי להיות הכלאה הנשענת בעת ובעונה אחת על הארמית, הפיניקית והיוונית. כך או כך, גם הענף ההודי מוביל דרך הארמית והפיניקית אל אותם עשרים סימנים חרוטים. במחלוקת נותרה רק השאלה אם הברהמי קיבל אותם מכתב-אם אחד או מכמה כתבים בבת אחת.
| פיניקית | שם (משמעות) | יוונית | לטינית |
|---|---|---|---|
| 𐤀 | ʾalp (שור) | Α | A |
| 𐤁 | bayt (בית) | Β | B |
| 𐤂 | gimel (מקל זריקה) | Γ | C, G |
| 𐤄 | he (משמעות לא ודאית) | Ε | E |
| 𐤏 | ʿayin (עין) | Ο | O |