🀄 נו-שו: הכתב שרק נשים קראו

במחוז כפרי אחד בהונאן כתבו נשים כתב הברתי משלהן עבור ניב סיני מקומי. הכותבת השוטפת האחרונה שלו מתה ב-2004, ורוב מה שנשים כתבו בו כבר נשרף או נקבר עמן קודם לכן.

במחוז ג'יאנגיונג שבדרום הונאן, לאורך נהרות שְׂיאו ויונגמינג, כתבו נשים כתב שהגברים סביבן לא ידעו לקרוא. הן קראו לו נו-שו, "כתב הנשים", והוא תיעד את שְׂיאנגנאן טוּהוּאה, הניב הסיני המקומי שדוברו במחוז, במערכת של כ-600 עד 700 תווים, שכל אחד מהם מייצג הברה. כ-130 ערכים פונטיים מכסים את כל השפה, ותו נו-שו יחיד משמש בממוצע לכעשר מילים הנשמעות זהות.

🗺️ טוס אל ג'יאנגיונג לפתיחת המפה האינטראקטיבית

כמחצית מן התווים הם תווים סיניים שעוצבו מחדש. בכמאה מהם הוטה המסגרת המרובעת של התו הסיני למעוין, לעתים במהופך, והקווים צומצמו לארבעה סוגים בסיסיים — נקודות, קווים אופקיים, קווים נטויים וקשתות. קווים דקים כחוט נחשבו לכתיבה נאה. בשונה מן הכתב הסיני הלוגוגרפי שהנשים לא יכלו להשתמש בו, נו-שו הוא פונטי: הוא כותב את צליל הניב, לא את משמעותו. כתבו אותו במכחול או רקמו אותו על מניפות, ממחטות וחוברות בד, בטורים אנכיים.

הבנות למדו אותו זו מזו ולא בבית הספר, שהרי חינוך פורמלי היה סגור בפניהן. "בנות הקומה העליונה" קלטו אותו תוך כדי רקימה ושירה יחד, והקשרים שנשאו אותו היו קשרים נשיים: אחיות שבועה (ג'ייבאי) ולאוטונג, רעות שבועה מזווגות לכל החיים. השימוש הידוע ביותר היה סאנג'אושו, "איגרת היום השלישי": חוברת כרוכה בבד שהכלה קיבלה ביום השלישי לחתונתה. היו בה שירי נחמה מאִמהּ ומאחיות השבועה שלה, ורוב דפיה נשארו ריקים כדי שתכתוב בהם את יגונותיה שלה.

מלפני המאה העשרים כמעט לא שרד מכל זה דבר. על פי המנהג, כתבי הנו-שו של אישה נשרפו או נקברו עמה, כדי שתוכל לקרוא אותם בעולם הבא; האקלים הלח השמיד את השאר. האזכור הברור הראשון מבחוץ הוא רק משנת 1931, ורוב כתבי היד הקיימים נכתבו בשנות ה-80. במהלך מהפכת התרבות (1966–1976) נחשב הכתב לכישוף ודוכא, וטקסטים הושמדו.

בשנות ה-80 חזר הכתב לאור. ג'ואו שואו-יי, עובד במרכז התרבות של מחוז ג'יאנגיונג, למד את הכתב בשנות ה-50 וחיבר מילון של תוויו. בשנת 1982 הביא חוקר אוניברסיטת ווהאן גונג ג'ה-בינג את נו-שו לתשומת לב אקדמית; ספקנים לא האמינו שכתב של נשות מחוז אחד בלבד יכול להיות אמיתי, ובבייג'ינג קיבלו את עמדתו באופן נרחב רק ב-1985. מוזיאון נפתח באי פּוּוֵיי שבג'יאנגיונג ב-2002, וסין רשמה את נו-שו כמורשת תרבות בלתי-מוחשית לאומית ב-2006. יאנג הואן-יי, הנחשבת לאישה האחרונה שלמדה את הכתב בדרך הישנה, מתה ב-20 בספטמבר 2004, בגיל 98.

ביוני 2017 העניק יוניקוד 10.0 לנו-שו בלוק משלו, וקידד 396 תווים; סימן החזרה של נו-שו נוסף בנפרד, בבלוק Ideographic Symbols and Punctuation (סמלים וסימני פיסוק אידאוגרפיים). הנשים שגדלו עמו אינן עוד, וכתבי היד שהגיעו לחוקרים מעטים, ולכן המערך התקני, שמלמדים היום את "המעבירים" שמונו לכך ושקובע ביוניקוד, הוא שחזור הנשען על קורפוס קטן ומאוחר. התשובה לשאלה עד כמה הוא נאמן למה שאחיות השבועה כתבו באמת נשרפה עם החוברות.

סימני נו-שו שנשאלו ישירות מהסינית
נו-שוקריאה (מספרי טונים)סימן סינימשמעות הסימן הסיני
𛅰i5一אחת
𛅸cya35水מים
𛆀thu35土אדמה
𛆔fu44夫בעל
𛆕fu35火אש
𛈎teng42田שדה
𛆧iong42王מלך

מקורות

עוד בנושא

ראו גם: מאמרים · Word Map — 168 מילים בסיסיות · Han Map — קריאות תווי האן

לפתיחת המפה האינטראקטיבית: Word Map · Han Map · Name Map · Time Map · Word Order · Tree

חלק מ-LangMap — פרויקט להמחשת שפות. זהו סיכום סטטי הניתן לסריקה; המפות האינטראקטיביות מציעות שמע הגייה, מסננים ותצוגת גלובוס.

נוצר על ידי Heuron Inc. · GitHub · cho@heuron.com · דף הבית של LangMap