בשפת האיינו aynu פירושו "בן אדם", והשפה עצמה נקראת aynu itak, "דיבור בני האדם". היו לה שלושה ניבים עיקריים: בהוקאידו, בחציו הדרומי של סחלין ובקהילות קטנות באיי הקוריל. איינו של סחלין נעלמה עם אסאי טאקה (שמה באיינו: טאחקונאנה), שנולדה ב־5 באפריל 1902 בחוף המערבי של סחלין. היא נפטרה בבית חולים בסאפורו ב־30 באפריל 1994, ואיינו של הוקאידו היא כיום הניב היחיד שנותר.
אין קרובות מוכחות
איינו היא לשון מבודדת. שכנותיה הן היפנית מדרום והניבחית מעבר למצר, בסחלין, והיא אינה קרובה לאף אחת מהן. המפה מראה ש־aynu באיינו ו־nivx בניבחית משמשות שתיהן כשם העם וגם במשמעות "אדם", ואילו ביפנית נאמר hito. חוקרים ניסו לקשור את איינו למשפחות לשוניות אחרות. ג'יימס פטרי (1982) טען שהיא שייכת ללשונות ה"אלטאיות", ורוב המומחים דחו מאז טענה זו. ב־1993 שחזר אלכסנדר ווֹבין את הפרוטו-איינו והציע קשר אפשרי למשפחה האוסטרו־אסייתית, שהוא עצמו כינה ראשוני. שום קרבה לא הוכחה.
איינו היא לשון פוליסינתטית, שבונה מילים ארוכות בשילוב שמות עצם בתוך פעלים, ויש בה חמש תנועות: i e a o u. המילה לדוב משתנה מאזור לאזור. באיינו של סחלין היא iso. בהוקאידו הדוב הוא kamuy "אל" או kimun kamuy "אל ההרים", והמפה מציגה את kimun kamuy. בכתב הקטקנה הרגיל אי אפשר לכתוב עיצור בסוף הברה, ולכן בקטקנה של איינו יש אותיות קטנות לשם כך (ㇰ ㇱ ㇳ ㇻ), המקודדות ביוניקוד בטווח U+31F0–31FF.
| אות קטנה | איינו | תעתיק לטיני | משמעות |
|---|---|---|---|
| ㇰ | シㇰ | sik | עין |
| ㇱ | ウパㇱ | upas | שלג |
| ㇳ | ホㇳネ | hotne | עשרים |
| ㇻ | キサㇻ | kisar | אוזן |
| ㇷ゚ | チカㇷ゚ | cikap | ציפור |
קאיאנו שיגרו
קאיאנו שיגרו (萱野茂) נולד ב־15 ביוני 1926 בניבוטאני (二風谷), בעיירה ביראטורי שבמחוז סארו בהוקאידו. ב־1972 פתח את מוזיאון תרבות האיינו של ניבוטאני כדי לאכסן את הפריטים שאסף, וב־2002 הוכרזו 1,121 מהם כנכס תרבות עממי מוחשי חשוב. ב־1983 ייסד בניבוטאני בית ספר לשפת האיינו, ובאוקטובר 1987 החל בתחנת הרדיו STV קורס באיינו שנקרא על שם ברכת השלום irankarapte. הוצאת סנסיידו פרסמה ב־1996 את המילון שלו, Kayano Shigeru no Ainu-go Jiten.
באוגוסט 1994 נכנס קאיאנו למושב של המפלגה הסוציאליסטית היפנית בבית היועצים, שהתפנה עם מותו של מטסומוטו אייצ'י. הוא היה חבר הפרלמנט הראשון מבני האיינו. ב־24 בנובמבר 1994 הציג את שאלותיו בוועדת הקבינט של בית היועצים, ובאמצעות מנהלי הוועדה הסדיר מראש שידבר באיינו בחלק מהזמן שהוקצב לו. ב־1993 הגיש גם תביעה בעניין הקרקעות שהופקעו לטובת סכר ניבוטאני. במרץ 1997 סירב בית המשפט המחוזי בסאפורו לבטל את צו ההפקעה, משום שהסכר כבר הושלם, אך קבע שההפקעה הייתה בלתי חוקית, פסק שהמדינה הזניחה את תרבות האיינו והכיר באיינו כעם ילידי.
מ"ילידים לשעבר" לעם ילידי
חוק ההגנה על הילידים לשעבר של הוקאידו משנת 1899 נשאר בתוקף עד 1997, אז הוחלף בחוק לקידום תרבות האיינו. ב־6 ביוני 2008 קיבלו שני בתי הפרלמנט פה אחד החלטה הקוראת לממשלה להכיר באיינו כעם ילידי של צפון הארכיפלג היפני, ובמיוחד של הוקאידו, שיש לו שפה, דת ותרבות משלו. באותו יום הודיע מזכיר הקבינט הראשי מצ'ימורה נובוטאקה שהממשלה מכירה באיינו כעם ילידי. החוק מ־19 באפריל 2019 עיגן זאת בחקיקה. סעיף 1 מכנה את האיינו העם הילידי של צפון הארכיפלג היפני, ובמיוחד של הוקאידו, וסעיף 2 מונה את שפת האיינו ראשונה בהגדרתו לתרבות האיינו. ביולי 2020 נפתח בשיראוי המרכז הלאומי אופופוי.
כמה דוברים
סקר של הוקאידו מ־2017 מנה 13,118 בני איינו במחוז. מתוך 671 בני איינו שענו על השאלון, 0.7% (כחמישה אנשים) אמרו שהם מסוגלים לנהל שיחה באיינו. כשהשיבה הממשלה בדצמבר 2020 לשאלה של חברת בית היועצים קאמי טומוקו, היא ציטטה את הנתון הזה ואמרה שאינה יודעת כמה אנשים דוברים את השפה.