דריווש הראשון ציווה לחצוב בצוק גיר בביסוטון (בהיסטון), כ־100 מטרים מעל פני הקרקע, את גרסתו שלו לסיפור עלייתו לכס המלכות הפרסי. הצוק ניצב על הדרך העתיקה מבבל לאחמתא (אקבטנה), באזור שהוא היום מחוז כרמאנשאה שבמערב איראן. התבליט מציג את דריווש כשרגלו על גאומאטה, האיש שלדבריו תפס את השלטון ב־522 לפנה״ס, ומולו שורה של מלכים מורדים קשורים בצווארם. סביב התבליט נכתב אותו סיפור שלוש פעמים, בשלוש שפות, כולן בסימנים דמויי יתד: פרסית עתיקה, שפה הודו-אירופית; עילמית, שפה מבודדת; ובבלית, ניב של האכדית השמית. האתר נוסף לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק״ו ב־2006.
שלוש גרסאות שנחצבו בשלבים
הטקסט העילמי נחצב ראשון. העילמית הייתה שפת הכתב העיקרית של המנהל האחמני: לוחות הביצורים של פרספוליס מהשנים 509–493 לפנה״ס כתובים ברובם בעילמית. הגרסאות הבבלית והפרסית העתיקה נוספו מאוחר יותר. לאחר מסעו של דריווש ב־520–519 לפנה״ס נוספה בסוף שורת השבויים דמותו של סקונחה, ראש הסקים. היא נחצבה ישירות לתוך הטקסט העילמי הראשון, ולכן חצבו את הטקסט העילמי מחדש משמאל לפרסית העתיקה. בקטע פגוע קשות בטור הרביעי של הטקסט הפרסי העתיק (§70) אומר דריווש שיצר צורת כתב ב־ariyā, “ארית”, שלא הייתה קיימת קודם לכן. הדברים מתפרשים כטענה שהכתב הפרסי העתיק נוצר בפקודתו. השורות ששרדו קשות לפענוח על גבי הסלע, הקריאות שפורסמו שונות זו מזו, וב־2024 התפרסמו שני מחקרים חדשים על הקטע, אחד מאת מרקו פאטורי ואחד מאת סאבר אמירי פאריאן וכיוון מחמודי.
להעתיק את הסלע
הנרי קרזוויק רולינסון, קצין של חברת הודו המזרחית שהוצב בכרמאנשאה, עבד על האתר מ־1835 עד 1847. הוא החל להעתיק את הטקסט הפרסי העתיק בשנות ה־30 של המאה ה־19, וב־1844 חזר, העתיק מחדש את הפרסית העתיקה והעתיק את העילמית. הפרסית העתיקה הייתה פתח הכניסה, משום שבכתב שלה יש רק כ־36 סימני הגה ועוד סימן המפריד בין מילים. גאורג פרידריך גרוטפנד כבר זיהה ב־1802 את השמות דריווש, אחשוורוש והיסטספס בכתובות מפרספוליס. רולינסון פרסם את הטקסט הפרסי העתיק עם תרגום ב־Journal of the Royal Asiatic Society ב־1846–1847, ואדווין נוריס פרסם את הגרסה העילמית ב־1855. לשלוש השפות אין כמעט דבר במשותף: המילה “שם” היא nāma בפרסית עתיקה, hiš בעילמית ו־šumu באכדית.
הטקסט הבבלי נמצא על גוש נפרד משמאל לתבליט, ואי אפשר להגיע אליו מן המדף. הדיווח של רולינסון עצמו, שנדפס ב־Archaeologia ב־1851, מספר שהמטפסים המקומיים הכריזו שאין גישה לגוש הזה, עד שבסתיו 1847 “נער כורדי פרוע, שבא ממרחקים, התנדב לנסות”. הנער השתחל במעלה סדק בסלע, קבע חבלים, והפיק העתקי לחיצה מנייר של הסימנים כשהוא תלוי מול דופן הצוק.
| כתב יתדות | סימן אחר סימן | קריאה |
|---|---|---|
| 𐎭𐎠𐎼𐎹𐎺𐎢𐏁 | da-a-ra-ya-va-u-ša | Dārayavauš דריווש |
| 𐎧𐏁𐎹𐎠𐎼𐏁𐎠 | xa-ša-ya-a-ra-ša-a | Xšayāršā אחשוורוש |
| 𐎻𐎡𐏁𐎫𐎠𐎿𐎱 | vi-i-ša-ta-a-sa-pa | Vištāspa היסטספס |
| 𐎴𐎠𐎶 | na-a-ma | nāma "שם" (פרסית עתיקה) |
| 𒄭𒅖 | hi-iš | hiš "שם" (עילמית) |
| 𒈬 | MU | šumu "שם" (אכדית, לוגוגרמה אחת) |
לא המפתח לאכדית
בהיסטון מכונה אבן הרוזטה של כתב היתדות, אבל לגבי האכדית הכינוי מגזים בתפקידה. ההעתק של רולינסון לטקסט הבבלי העיקרי לא פורסם עד סוף 1851. עד אז כבר עבד אדוארד הינקס, כומר הקהילה בקילילי שבמחוז דאון באירלנד, על כתובות אשוריות ובבליות אחרות. ב־1846 הראה שהכתב הבבלי רושם הברות ושלשפתו יש הרבה במשותף עם השפות השמיות. ב־1847 פרסם רשימה של ערכי 76 סימנים, וב־1850 הסביר את הלוגוגרמות ואת השימוש בכמה סימנים לאותו הגה. קווין קת'קרט הסיק ב־2011 שלטקסט הבבלי של בהיסטון לא היה שום חלק בשלב הראשון של פענוח האכדית.
ארבע מעטפות חתומות, 1857
המבחן שהכריע את השאלה נערך על טקסט אחר. במרץ 1857 שלח ויליאם הנרי פוקס טלבוט, מממציאי הצילום, לאגודה האסייתית המלכותית את תרגומו לכתובת שהודפסה זה עתה בליטוגרפיה, בחבילה חתומה. הכתובת הייתה טקסט מנסרת החרס של המלך האשורי תגלת פלאסר הראשון (מלך בערך 1114–1076 לפנה״ס), מאשור. רולינסון כבר עבד על תרגום משלו. בהצעתו ביקש מזכיר האגודה, אדווין נוריס, מהינקס להכין תרגום גם הוא, ויוליוס אופרט, שישב בפריז, הציע לנסות גם כן; כל אחד עבד בלי לראות את גרסאות האחרים. ב־20 באפריל 1857 כתב נוריס להינקס שהתרגומים יישארו חתומים עד שייפתחו בישיבת מאי. בסוף מאי השוותה בין הארבעה ועדה שכללה את ההיסטוריון ג'ורג' גרוט, את ויליאם יואל מטריניטי קולג' בקיימברידג' ואת האגיפטולוג סר גרדנר וילקינסון. להינקס ולאופרט היה פחות זמן והם שלחו גרסאות קצרות יותר, אבל במקומות שבהם התרגומים כיסו את אותם קטעים הם הסכימו במידה רבה. האגודה ראתה בכך הוכחה שאפשר לקרוא אכדית, וארבעת התרגומים נדפסו זה לצד זה באותה שנה.
הגרסה הבבלית שעל הסלע פגועה קשות, וגם התיעוד שלה לא שרד. העתקי הלחיצה של רולינסון מ־1844 ומ־1847 כבר היו בתהליך התפוררות כשלאונרד קינג ורג'ינלד קמפבל תומפסון טיפסו שוב אל הכתובת ב־1904, ומאז התפוררו לגמרי. המהדורה של אליזבת פון פויגטלנדר מ־1978 התבססה בעיקר על העתקי לטקס שעשה ג'ורג' קמרון ב־1957, וגם אלה התבלו. יוהנס האקל בחן מחדש את העדויות ב־2025. מסקנתו היא שאי אפשר לאמת את הקריאות הנוספות שלה, ושכשני שלישים מהטקסט הבבלי צריכים להיחשב אבודים.