ביולי 1799 מצאו חיילים צרפתים, שבנו מחדש מבצר סמוך לרשיד (רוזטה) שבדלתת הנילוס, לוח שבור של גרנודיוריט. הקצין האחראי, פייר-פרנסואה בושאר, הבחין שחרותים עליו שלושה גושי טקסט. האבן שוקלת כ-760 ק״ג וגובהה 112 ס״מ. עליה כתוב שלוש פעמים צו אחד, שהוציאה מועצת כוהנים בממפיס בשנת 196 לפנה״ס לכבוד המלך הנער תלמי החמישי: 14 שורות הירוגליפים ששרדו בחלק העליון, 32 שורות בדמוטית (הכתב הרהוט של המסמכים היומיומיים) באמצע, ו-54 שורות ביוונית בתחתית. כשנכנע הצבא הצרפתי במצרים ב-1801 עברה האבן לידי בריטניה, ומאז 1802 היא נמצאת במוזיאון הבריטי.
את היוונית אפשר היה לקרוא מיד, ולכן ידעו החוקרים מה אומרים שני הטקסטים האחרים, אבל לא כיצד הם אומרים זאת. סילבסטר דה סאסי והדיפלומט השוודי יוהאן דוד אוקרבלד עבדו תחילה על הדמוטית. ב-1802 זיהה בה אוקרבלד שמות פרטיים יווניים ופרסם אלפבית דמוטי בן 29 אותיות, שיותר ממחציתן היו נכונות.
הקריאה החלקית של תומאס יאנג
הרופא האנגלי תומאס יאנג החל לעסוק באבן ב-1814. במאמרו הארוך „מצרים”, שהתפרסם ללא חתימה במוסף של האנציקלופדיה בריטניקה משנת 1819, הוא התאים כ-80 סימנים הירוגליפיים לסימנים דמוטיים והראה שהדמוטית התפתחה מן ההירוגליפים. הוא גם סבר שהטבעות הסגלגלות המכונות קרטושים מכילות שמות מלכותיים. בקרטוש של תלמי זיהה נכון את p, t, m ו-i, ואת s זיהה נכון למחצה (קרא אותו os); את האריה קרא ole, וסימן אחר ראה כמיותר. בשם המלכה ברניקי זיהה נכון רק את n. יאנג סבר שכתיב פונטי היה אמצעי השמור לשמות זרים כאלה, ושמילים מצריות מקוריות נכתבו בסמלים.
| סימן | מס' גרדינר | יאנג (1819) | ערך צלילי |
|---|---|---|---|
| 𓊪 | Q3 | p | p |
| 𓏏 | X1 | t | t |
| 𓍯 | V4 | מיותר | wꜣ (o) |
| 𓃭 | E23 | lo / ole | rw (l) |
| 𓐝 | Aa15 | ma / m | m |
| 𓇋𓇋 | M17 M17 | i | i / y |
| 𓋴 | S29 | osh / os | s |
שאמפוליון והקופטית
ז'אן-פרנסואה שאמפוליון, שנולד בפיז'אק ב-1790, ניגש לבעיה דרך הקופטית. הקופטית היא השלב האחרון של השפה המצרית; מן המאות הראשונות לספירה היא נכתבה באלפבית היווני בתוספת שש או שבע אותיות שנלקחו מן הדמוטית (ϣ, ϥ, ϧ, ϩ, ϫ, ϭ, ϯ), והיא עדיין שפת הליטורגיה של הכנסייה הקופטית. הוא החל ללמוד אותה מספרים כתלמיד בגרנובל; בפריז למד אותה גם אצל כומר קופטי, יוחנא שיפטיצ'י, בכנסיית סן-רוש. הקופטית נתנה לו דבר שהאבן לא יכלה לתת: את צלילי המילים המצריות, כולל התנועות.
ב-1822 צירף לקרטוש של תלמי את הקרטוש של קלאופטרה מאובליסק מפילה, והסימנים המשותפים ל-p, l ו-o אימתו זה את זה. ב-27 בספטמבר 1822 הקריא את Lettre à M. Dacier שלו בפני האקדמיה לכתובות ולספרות יפה (Académie des Inscriptions et Belles-Lettres) בפריז, כשיאנג יושב בקהל. שמו המלא של החיבור מגביל את טענתו לאלפבית של הירוגליפים פונטיים ששימשו ל„תארים, לשמות ולכינויים של השליטים היוונים והרומאים”.
שאמפוליון עבר את יאנג כשהגיע לשמותיהם של פרעונים מצרים מקומיים. בקרטוש אחד שהועתק באבו סימבל קרא שאמפוליון את הדיסקה כשמש, בקופטית rē. את הסימן הבא קישר לקופטית mise „ללדת”, משום שהופיע במקום שבו הטקסט היווני של צו רוזטה מדבר על יום הולדתו של המלך, והסימן האחרון היה ה-s שכבר הוכר מתלמי: Ra-mes-s, רעמסס. באותה דרך הובילה האיביס, ציפורו של האל תחות, לשם תחותמס. סימני צליל איותו כאן שם מצרי, מן התקופה שלפני השלטון היווני.
| סימנים | קריאה | רמז |
|---|---|---|
| 𓇳 | rꜥ | קופטית ⲣⲏ rē "שמש" |
| 𓄟 | ms | קופטית ⲙⲓⲥⲉ mise "ללדת" |
| 𓋴 | s | ידוע כבר מתלמי |
| 𓇳𓄟𓋴𓋴 | Ra-mes-s | רעמסס |
| 𓅝𓄟𓋴 | Thoth-mes | תחותמס (האיביס היא ציפורו של תחות) |
תמונות שהן גם צלילים
בחיבורו Précis du système hiéroglyphique משנת 1824 פרש את השיטה המלאה וכינה אותה „une écriture tout-à-la-fois figurative, symbolique et phonétique”: כתב שהוא בעת ובעונה אחת ציורי, סמלי ופונטי. מילה אחת יכלה לשלב סימנים המאייתים עיצורים, סימנים המייצגים מילים שלמות וסימנים שאינם נהגים ומציינים את קבוצת המשמעות. המפה מראה את העיקרון בסימן אחד: 𓂋, פה, הוא המילה rꜣ „פה” (בקופטית ro), ואותה תמונה היא האות r במילה rn „שם”, בקופטית ran. התנועות לא נכתבו, ולכן אגיפטולוגים עדיין הוגים את השפה על פי מוסכמה, והקופטית נותרה העדות העיקרית לתנועותיה.
הסיפור שלפיו אבן רוזטה לבדה פתחה את ההירוגליפים מחסיר את רוב הראיות. הגוש ההירוגליפי שבה הוא הפגוע ביותר מבין השלושה, ויש בו שם מלכותי אחד בלבד, של תלמי. הקריאות המכריעות באו מקרטושים בפילה ובאבו סימבל, ומשפה שאינה מופיעה על האבן כלל. שאמפוליון גם נשען על הקופטית יותר מדי: אלפי שנים מפרידים בין השתיים, ובחלק מן התעתיקים שלו הוא השליך צורות קופטיות מאוחרות על מצרית עתיקה בהרבה.