נ'קו (N'Ko) הוא אלפבית לשפות המנדינג של מערב אפריקה: מנינקה בגינאה, במברה במאלי, ג'ולה בחוף השנהב ובבורקינה פאסו, ומנדינקה בגמביה ובסנגל. הוא נכתב מימין לשמאל, ואותיותיו מתחברות בשורה רציפה, כמו בערבית. השם הוא צירוף שקיים בכל השפות האלה: n ko, "אני אומר". יום הולדתו המסורתי של הכתב הוא 14 באפריל 1949, וכיום חוגגים בו את יום האלפבית נ'קו. המסורת ממקמת את ההמצאה בבינז'רוויל, סמוך לאביג'אן, שהייתה בירת המושבה הצרפתית חוף השנהב עד 1934.
| נ'קו | צליל | משמעות / אות |
|---|---|---|
| ߒߞߏ | n ko | “אני אומר” |
| ߒ | n | n הברתית |
| ߞ | k | העיצור ka |
| ߏ | o | התנועה o |
שני כתבים שאולים, ואז כתב חדש
הממציא, סולומנה קנטה (נכתב גם סולימאן קנטה, 1922–1987), נולד בסומנקוין, כ־13 קילומטרים מקנקן שבגינאה העילית. אביו, אמרה קנטה, ניהל בית ספר ללימוד הקוראן. לאחר מות אביו ב־1941 עבר קנטה לחוף השנהב, שם עסק במסחר ולימד את עצמו. ההיסטוריונית דיאן וייט אוילר, שראיינה משתמשי נ'קו ואחרים בגינאה ובחוף השנהב ב־1993–1994, מביאה את הסיפור כפי שהתנועה מספרת אותו. ב־1944 קרא קנטה טענה של העיתונאי הלבנוני כמאל מרווה (נכתב גם Kamel Mrowa), שהתפרסמה בכתב העת בערבית Nahnu fi Afrikiya ("אנחנו באפריקה"), ולפיה השפות האפריקאיות הן כמו שירת ציפורים ואי אפשר להעלות אותן על הכתב. קנטה ראה בכך אתגר. בין 1945 ל־1949 ניסה לכתוב מנינקה תחילה בכתב ערבי ואחר כך באלפבית הלטיני. שניהם לא הצליחו לסמן את הטונים, ולכן עיצב אותיות חדשות. המאמר של אוילר מ־2001 מציין רק את השנה, 1949. היום המדויק, 14 באפריל, הוא התאריך שתנועת נ'קו חוגגת.
מה האותיות מקודדות
ההצעה מ־2004 להוסיף את נ'קו ליוניקוד, שהגיש מייקל אוורסון יחד עם מורי הנ'קו ממדי דומבויה, באבא ממדי דיאנה וקרמו קאבה ג'מה, מתארת את מערכת הליבה כ־7 תנועות ו־19 עיצורים. כל תנועה יכולה לשאת אחד משבעה סימנים דיאקריטיים. יחד עם התנועה הלא־מסומנת הם יוצרים ארבעה טונים (גבוה, נמוך, עולה, יורד), כל אחד בצורה קצרה ובצורה ארוכה. סימן נפרד מתחת לתנועה מציין אנפוף, ו־n הברתי עומד מחוץ לשתי הקבוצות. ההצעה מתארת גם מוסכמת כתיב שנועדה לגשר בין ניבים. במברה אומרת tɔgɔ ל"שם" ומנינקה אומרת tɔɔ, אבל שתיהן כותבות את המילה באותו אופן בנ'קו, וכל קורא הוגה אותה בניב שלו.
| נ'קו | קורא | נהגה כ־ |
|---|---|---|
| ߕߐ߮ | במברה | tɔgɔ |
| ߕߐ߮ | מנינקה | tɔɔ |
| אות | השם ב־Unicode | צליל |
|---|---|---|
| ߊ | A | [a] |
| ߋ | EE | [e] |
| ߌ | I | [i] |
| ߍ | E | [ɛ] |
| ߎ | U | [u] |
| ߏ | OO | [o] |
| ߐ | O | [ɔ] |
בניגוד לוואי
הכתב ההברתי של הוואי בליבריה, שנוצר בתחילת שנות ה־30 של המאה ה־19 עבור שפה מנדה אחרת, הלך בדרך אחרת. כל סימן בו מייצג הברה שלמה, והוא אינו כותב טונים, כך שהקוראים משלימים את הטון מן ההקשר. קנטה הלך לכיוון ההפוך: אותיות נפרדות לעיצורים ולתנועות, עם סימון טון על כל תנועה. שני הכתבים גם קודדו בזמנים שונים. וואי נכנס ליוניקוד 5.1 ב־2008. נ'קו נוסף שנתיים קודם לכן, ביוניקוד 5.0 (יולי 2006), בטווח U+07C0–U+07FF, ושלושה תווים נוספים הצטרפו ביוניקוד 11.0 ב־2018.
התפשטות בלי המדינה
נ'קו התפשט דרך שווקים, מתחמי משפחה ובתים פרטיים. לפי תיאורה של אוילר, קנטה ביקש מכל לומד ללמד לפחות שבעה אחרים. קורס נמשך כארבעה חודשים, המורים לרוב לא קיבלו שכר, והתלמידים העתיקו טקסטים בכתב יד. קנטה עצמו כתב ספרי לימוד ומילון, ותרגם טקסטים דתיים וחילוניים. לאחר העצמאות ב־1958 קידמה גינאה בהנהגת סקו טורה את שפותיה הלאומיות בכתיב מבוסס לטינית. התוכנית הזאת פעלה בבתי הספר מ־1968 עד 1984, אז ביטלה אותה ממשלת לנסנה קונטה וחזרה לצרפתית. נ'קו מעולם לא היה חלק ממנה.
סקר אוריינות מ־1994 בקנקן, שכלל יותר מ־128,000 תושבים בני חמש ומעלה, מראה איך הדברים התגלגלו. נמצא בו ש־8.8 אחוזים ידעו לקרוא ולכתוב נ'קו. רק 3.1 אחוזים היו יודעי קרוא וכתוב בשפה הלאומית בכתב הלטיני של המדינה, 8.5 אחוזים ידעו לקרוא ערבית ו־14.1 אחוזים ידעו לקרוא צרפתית. קנטה מת בקונקרי ב־23 בנובמבר 1987. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים שימש נ'קו בעיקר בגינאה ובחוף השנהב, עם ציבור קוראים פעיל בקרב דוברי במברה במאלי.