המילים הלטיניות pater, trēs ו־centum מקבילות למילים האנגליות father, three ו־hundred עיצור אחר עיצור: p מול f, t מול th, ו־c (הנהגית [k]) מול h. הלטינית אינה אמה של האנגלית. שתיהן צאצאיות של הפרוטו-הודו-אירופית, ובעיצורים האלה שמרו הלטינית, היוונית והסנסקריט על הסותמים שירשו, ואילו אביהן של הלשונות הגרמאניות שינה אותם. השינוי הזה נקרא חוק גרים, או תזוזת העיצורים הגרמאנית הראשונה.
ראסק ב־1818, גרים ב־1822
פרידריך פון שלגל הצביע ב־1806 על ההתאמה בין p הלטינית ל־f הגרמאנית. הבלשן הדני רסמוס ראסק מיפה את מערכת ההתאמות המלאה בחיבור שכתב באיסלנד ב־1814 לתחרות פרס של האקדמיה הדנית למדעים. החיבור זכה ונדפס בקופנהגן ב־1818 בשם Undersøgelse om det gamle Nordiske eller Islandske Sprogs Oprindelse (חקירה על מוצאה של הלשון הנורדית העתיקה, או האיסלנדית). יעקב גרים, שאסף גם מעשיות עם יחד עם אחיו וילהלם, הציג אותן כמערכת במהדורה השנייה של הכרך הראשון של ה־Deutsche Grammatik שלו ב־1822, והוסיף את התזוזה המאוחרת יותר המבדילה את הגרמנית העילית משאר הלשונות הגרמאניות. ראסק פרסם ראשון, אבל השם שנקלט הוא של גרים.
שלושה צעדים בשרשרת אחת
- הסותמים האטומים הפכו לחוככים: *p → f, *t → þ (th), *k → h. בלטינית pēs, באנגלית foot; בלטינית trēs, באנגלית עתיקה þrī; בלטינית cor, באנגלית heart.
- הסותמים הקוליים הפכו לאטומים: *d → t, *g → k. בלטינית dēns, באנגלית tooth; בלטינית duo, באנגלית two; בלטינית genu, באנגלית knee.
- הסותמים הקוליים הנשופים ("מנושפים") איבדו את נשיפתם: *bʰ → b, *dʰ → d, *gʰ → g. בסנסקריט bhrātā, באנגלית brother.
שני הצעדים הראשונים לא יכלו לקרות בסדר ההפוך. אילו *d הייתה הופכת ל־t לפני ש־*t הישנה עברה ל־þ, שני ההגאים היו מתמזגים, וזה לא קרה. או שהצעד הראשון קדם, או ששניהם נעו יחד כשרשרת אחת. התזוזה גם דילגה על סותם שבא מיד אחרי s. בגותית fisks "דג" נשמרה ה־k של הצירוף sk, אותה k שבלטינית piscis, אף שה־p הראשונה במילה הפכה ל־f. שום כתובת אינה מתארכת את התזוזה. ממקמים אותה באלף הראשון לפני הספירה, לפני התיעוד הגרמאני הקדום ביותר.
ורנר ב־1875: החריגים
החוק לא כיסה כל מילה. אם *t הפרוטו-הודו-אירופית הפכה ל־þ, באנגלית עתיקה היה צריך להיות *fæþer, אבל יש fæder, ואילו ב־brōþor "אח" מופיעה ה־þ הצפויה. הבלשן הדני קרל ורנר מצא את הסיבה ב־1875. מאמרו "Eine Ausnahme der ersten Lautverschiebung" (חריג לתזוזת ההגאים הראשונה) התפרסם בכרך 23 של Zeitschrift für vergleichende Sprachforschung, בעמודים 97–130, ומקורות שונים מתארכים אותו בין 1875 ל־1877. הסיבה הייתה הטעם, שנשתמר בסנסקריט הוודית וביוונית. בסנסקריט pitā́ "אב" מוטעמת בהברה השנייה, ו־bhrā́tā "אח" בהברה הראשונה. בתוך המילה הפכו החוככים f, þ, h וה־s המורשת לקוליים, אלא אם ההברה שקדמה להם ישירות נשאה את הטעם הפרוטו-הודו-אירופי. כך *ph₂tḗr נתנה בפרוטו-גרמאנית *fadēr, ואילו *bʰréh₂tēr נתנה *brōþēr. Mother הלכה בעקבות father: בסנסקריט mātā́, באנגלית עתיקה mōdor.
אותו כלל מסביר את ה־d שב־hundred. הצורה הפרוטו-הודו-אירופית *ḱm̥tóm (בסנסקריט śatám) מוטעמת בהברה האחרונה. ה־t שלה הפכה ל־þ לפי חוק גרים ואחר כך הפכה לקולית לפי חוק ורנר, וכך נוצרה hund בגותית ובאנגלית עתיקה. מאוחר יותר העבירו הלשונות הגרמאניות את הטעם להברה הראשונה של כל מילה, וכך נותרו הצורות הקוליות והאטומות זו לצד זו בתוך נטיות הפועל. באנגלית עתיקה יש cēosan "לבחור" לצד בינוני העבר coren, ובאנגלית יש was לצד were. בשני הזוגות ה־s הקולית הפכה ל־r.
מה בא אחר כך
ה־th שב־father וב־mother של ימינו אינה ה־þ הישנה. באנגלית העתיקה ובאנגלית התיכונה כתבו fæder, fader, mōdor ו־moder, וה־d שלפני -er הפכה ל־[ð] רק במאות ה־15 וה־16. גם הגותית אינה עוזרת בעניין "אב". המילה היומיומית שלה היא atta, וזו הצורה שהמפה מציגה. Fadar מופיעה בטקסטים ששרדו פעם אחת בלבד, באיגרת אל הגלטים 4:6, שם היא מתרגמת את הארמית abba. בדרום הזיזה הגרמנית העילית העתיקה חלק מהעיצורים פעם שנייה: zwei, zand ו־herza עומדות במקום שבו לאנגלית יש two, tooth ו־heart. זו התזוזה השנייה שגרים תיאר ב־1822.