כשמת צ'וסר בשנת 1400, לונדוני הגה את bite כ־/biːtə/, את house כ־/huːs/, את name כ־/naːmə/ ואת boot כ־/boːt/. ערכים אלה תואמים את הערכים הלטיניים של האותיות, אלה שגרמנית ואיטלקית משתמשות בהם עד היום. עד שנת 1700 בערך זזה כל אחת מהתנועות הארוכות האלה: /iː/ ו־/uː/ הפכו לדיפתונגים, והתנועות שמתחתן עלו כל אחת דרגה אחת. הבלשן הדני אוטו יספרסן קרא לסדרת השינויים תזוזת התנועות הגדולה (Great Vowel Shift) בשנת 1909, בחלק הראשון של A Modern English Grammar on Historical Principles, ושרטט את התרשים הראשון שלה.
שבע תנועות ארוכות
- /iː/ → /aɪ/: bite, five, wine
- /uː/ → /aʊ/: house, mouth, out
- /eː/ → /iː/: meet
- /oː/ → /uː/: boot, moon
- /ɛː/ → /eː/, ואחר כך /iː/: meat, sea
- /aː/ → /eɪ/: name, mate
- /ɔː/ → /oʊ/: boat, stone
התנועות הגבוהות לא קפצו ישירות אל /aɪ/ ו־/aʊ/. רוג'ר לאס משחזר רצף /iː/ → /ei/ → /ɛi/ → /əi/ → /aɪ/ שהחל בסביבות 1500, על סמך תיאוריהם של מתקני כתיב ודקדוקנים מהמאות ה־16 וה־17, החל ב־An Orthographie של ג'ון הארט משנת 1569. שורת האנגלית המודרנית המוקדמת במפה רושמת את five כ־/fəiv/ ואת wine כ־/wəin/, שלב הביניים של ימי שייקספיר. Meet ו־meat נשארו נפרדות לאורך כל התזוזה והתמזגו רק אחריה; great, break ו־steak שמרו על הערך הישן יותר, והיום הן מתחרזות עם mate.
הכתיב נשאר מאחור
הכתיב האנגלי התקבע באותן מאות שנים. ויליאם קקסטון הקים את בית הדפוס הראשון באנגליה בווסטמינסטר בשנת 1476, והמדפיסים שמרו על כתיבים שמקורם בהגייה של האנגלית התיכונה. זו הסיבה ש־i ב־bite מייצגת /aɪ/ ו־a ב־name מייצגת /eɪ/. גם שמות האותיות זזו: האות A נקראה /aː/ באנגלית התיכונה וכיום /eɪ/, E עברה מ־/eː/ ל־/iː/, ו־I מ־/iː/ ל־/aɪ/.
לא ייחודית, ולא בכל מקום
האנגלית לא הייתה היחידה שפירקה את תנועותיה הגבוהות. הגרמנית הפכה את /iː/ ו־/uː/ לדיפתונגים מעט קודם לכן: bīzen ו־hūs של הגרמנית העילית התיכונה הפכו ל־beißen ול־Haus. גם ההולנדית יצרה את wijn ואת huis מאותן תנועות ארוכות גרמאניות (huis דרך /yː/ קדמית מוקדמת יותר). אלא שהגרמנית התאימה את הכתיב שלה, ולא העלתה את התנועות האמצעיות והנמוכות: Name הגרמנית עדיין נהגית /ˈnaːmə/ ו־naam ההולנדית /naːm/, לצד /neɪm/ האנגלית.
התזוזה גם נעצרה לפני הצפון. באנגלית התיכונה הצפונית ובסקוטס כבר הוקדמה /oː/ לפני שהתזוזה החלה, כך שלא הייתה תנועה שעלתה מאחורי /uː/, ו־/uː/ נשארה. המפה רושמת את hoose בסקוטס ואת house בג'ורדי שתיהן כ־/huːs/, ואילו muin /mɪn/ "ירח" ו־tuith /tɪθ/ "שן" בסקוטס ממשיכות את אותה תנועה קדמית מוקדמת.
השאלה אם היה זה אירוע אחד שנויה במחלוקת. לפי הסבר שרשרת הדחיפה (push chain), /eː/ ו־/oː/ עלו ודחקו את התנועות הגבוהות החוצה; לפי הסבר שרשרת המשיכה (drag chain), /iː/ ו־/uː/ הפכו תחילה לדיפתונגים והותירו מקום פנוי מאחור. רוברט סטוקוול ודונקה מינקובה טענו, בפרק משנת 1988 בקובץ Luick Revisited, שהשינויים בלתי תלויים זה בזה מבחינה מבנית ומשתרעים על פני תקופה ארוכה מכדי שייחשבו לשרשרת אחת. על התוצאה אין ויכוח: שבע התנועות הארוכות של לונדון של צ'וסר הפכו לתנועות של bite, house, meet, boot, sea, name ו־stone.