“חתול” בוולשית הוא cath. “החתול שלו” הוא ei gath, “החתול שלה” הוא ei chath, ו“החתול שלי” הוא fy nghath. כינויי הקניין ei “שלו” ו־ei “שלה” נכתבים ונהגים באותו אופן. הדבר היחיד שמבדיל ביניהם הוא מה שקורה לעיצור הראשון של המילה הבאה. הדקדוק הוולשי קורא לשינויים האלה מוטציות (treigladau), ויש לו שלוש עיקריות: המוטציה הרכה (treiglad meddal), האפית (trwynol) והנשיפתית (llaes).
שלוש מערכות של שינויים
כל מוטציה משנה קבוצה קבועה של עיצורים:
- רכה: p→b, t→d, c→g, b→f, d→dd, m→f, ll→l, rh→r, ו־g נושרת לגמרי. Tad “אב” ← ei dad “אביו”. Gardd “גן” ← yr ardd “הגן”.
- אפית: p→mh, t→nh, c→ngh, b→m, d→n, g→ng. Fy nhad “אבי”, fy ngwely “המיטה שלי”.
- נשיפתית: רק p→ph, t→th, c→ch. Ei thad “אביה”, ei phen “ראשה” (מ־pen).
המילה pen “ראש” עוברת את כולן: ei ben “ראשו”, ei phen “ראשה”, fy mhen “ראשי”. כשהמילה הבאה מתחילה בתנועה, “שלה” מוסיפה במקום זאת h: ei enw הוא “שמו”, ei henw – “שמה”.
מה מפעיל אותן
את המוטציה מפעילה המילה שלפני, או המבנה הדקדוקי שהיא שייכת אליו. שם עצם נקבה ביחיד מתרכך אחרי מילת היידוע y, ולכן cath הופכת ל־y gath “החתול”. שם תואר מתרכך אחרי שם עצם נקבה ביחיד: cath fawr “חתול גדול”, מ־mawr. בצורת הרבים y merched mawr “הבנות הגדולות” אין מוטציה. מילת היחס yn “ב־” גוררת מוטציה אפית ומשנה גם את צורתה שלה בהתאם: Cymru “ויילס” ← yng Nghymru “בוויילס”, ym Mangor “בבנגור”, yng Nghaerdydd “בקרדיף”. המוטציה הנשיפתית באה אחרי a “ו־” (coffi a theisen, “קפה ועוגה”), â “עם”, tri “שלושה” ו־chwe “שישה”: tri chi “שלושה כלבים”, chwe phlentyn “שישה ילדים”. גם המין הדקדוקי מעורב כאן. Tri משמשת רק עם שמות עצם זכרים, ושם עצם נקבה כמו cath מקבל tair, שאינה גורמת למוטציה: tair cath, אבל dwy gath “שני חתולים”, משום ש“שתיים” מרככת.
מאין הן באו
המוטציה הרכה התחילה כלניציה, שינוי צלילי שהחליש עיצורים בין תנועות: הלטינית securus נשאלה לוולשית כ־segur, ו־superbus כ־syberw. בבריטונית, אם הוולשית, ההחלשה הזאת התרחשה גם מעבר לגבול המילה, כשהמילה שלפני הסתיימה בתנועה. אחר כך, לפי ספרו של גארת' מורגן Reading Middle Welsh, איבדה הוולשית את ההברות הסופיות שלה בסביבות תחילת המאה השישית לספירה. משנעלמה התנועה שגרמה לשינוי, נותר העיצור המוחלש כסמן דקדוקי. הדוגמה של מורגן היא *oina brigantinissa, שהפכה ל־un frenhines “מלכה אחת”. Oina היא צורת הנקבה של “אחד”; בבריטונית רוב שמות העצם והתואר בנקבה הסתיימו ב־-a, ולכן שם עצם נקבה ביחיד עדיין מרכך את המילה שאחריו. המוטציה האפית נובעת ממילים שהסתיימו פעם בעיצור אפי: fy חוזרת אל הפרוטו-בריתונית *mɨn. לגבי המוטציה הנשיפתית, קנת' ג'קסון הציע בספרו Language and History in Early Britain (1953) עיצורים סותמים אטומים כפולים (pp, tt, cc) שהפכו לחוככים ph, th, ch. דייוויד גרין, פטריק סימס־ויליאמס ואחרים טענו לרצף שינויים אחר, וגרהם אייזק הגן על המסלול של ג'קסון ב־2004. לפי כל אחד מההסברים, מילות ההפעלה הסתיימו פעם בעיצור. למילת החיבור a הייתה פעם הצורה *ak, והעיצור הסופי האבוד הזה הוא שעדיין הופך את teisen ל־theisen.
בשפות הקלטיות האחרות יש מערכות קרובות, הבנויות על צלילים אחרים. בברטונית “חתול” הוא kazh, “החתול שלו” הוא e gazh ו“החתול שלי” הוא ma c'hazh. באירית יש a chat “החתול שלו” עם לניציה, a cat “החתול שלה” ללא שינוי, ו־ár gcat “החתול שלנו” עם אקליפסיס, הצורה האירית של המוטציה האפית. במקום שבו הוולשית מסמנת את “שלה” במוטציה נשיפתית, האירית משאירה את העיצור כמות שהוא.