במהדורת החדשות של הערב בקהיר, 'מחר' הוא ghadan (غدًا). במטבח של אותו קריין זה bukra. בבגדד מילת המטבח היא bāchir, וברבאט – ghadda. כל ילד דובר ערבית גדל על וריאנט מקומי שמדברים בבית, ולומד בבית הספר ערבית תקנית מודרנית (MSA). ה־MSA היא שפת העיתונים, הדרשות, החוקים ומהדורות החדשות. איש אינו רוכש אותה כשפת אם.
ארבעת המקרים של פרגוסון
הבלשן האמריקאי צ'ארלס א. פרגוסון תיאר את ההסדר הזה במאמר שכותרתו פשוט 'Diglossia', שהתפרסם בכתב העת Word ב־1959 (כרך 15, עמ' 325–340). הוא ביסס את המושג על ארבע קהילות דיבור: ערבית (קלאסית/תקנית מול הדיאלקטים המדוברים), יוונית מודרנית (קתרבוסה מול דימוטיקי), גרמנית שווייצרית (גרמנית תקנית מול Schwyzertüütsch) והאיטי (צרפתית מול קריאולית האיטית). את הווריאנט הרשמי כינה H (גבוה) ואת היומיומי L (נמוך). הוא הגדיר דיגלוסיה כ"מצב לשוני יציב יחסית", שבו וריאנט ה־H נלמד בחינוך פורמלי ומשמש לכתיבה ולדיבור רשמי, אך אף חלק מהקהילה אינו משתמש בו בשיחה רגילה.
פרגוסון לא המציא את המילה. הסופר היווני עמנואל רואידיס השתמש ב־diglōssía במובן הזה כבר ב־1885, הבלשן היווני־צרפתי יאניס פסיכאריס העביר אותה לצרפתית בצורה diglossie, והמזרחן ויליאם מרסה החיל אותה על הערבית במאמר משנת 1930, 'La diglossie arabe'. פרגוסון הוסיף מסגרת השוואתית: מה תפקידו של כל אחד מ־H ו־L, איך כל אחד מהם נלמד, ומדוע ההסדר הזה יכול להחזיק מעמד מאות שנים.
מילים בזוגות
אחד הסימנים לדיגלוסיה אצל פרגוסון הוא מערכת של זוגות מילים למושגים יומיומיים, שבה בחירה באחד מבני הזוג מסמנת את המשפט כולו כ־H או כ־L. הדוגמה הערבית שלו ל'ראה' הייתה H raʾā מול L šāf. מילות השאלה ומילות הזמן הנפוצות ביותר מראות את אותו פיצול ברחבי האזור:
- 'מה': MSA mādhā / mā; מצרית ʾēh; לבנטינית šū; עיראקית šinu; מרוקאית āš או šnu
- 'עכשיו': MSA al-ʾān; מצרית dilwaʾti; לבנטינית halla(ʾ); מפרצית alḥīn; מרוקאית dāba; תוניסאית tawwa
המפה מראה את אותו דפוס גם באוצר המילים הבסיסי. 'טוב' הוא jayyid ב־MSA, אבל kwayyis במצרים, mnīḥ בלבנט, zēn בעיראק ובמפרץ ו־mzyān במרוקו. 'שניים' הוא ithnān ב־MSA ו־itnēn בקהיר, אבל jūj במרוקו ו־zūz בתוניסיה.
לא ערבית קלאסית משובשת
לפי תיאורו של פרגוסון, הדוברים רואים ב־H וריאנט נעלה וב־L צורה משובשת שלו. אבל הצורות שלעיל מראות דווקא התפתחות סדירה. jūj/zūz המגרביות ממשיכות את zawj הקלאסית, 'זוג'. bukra המצרית והלבנטינית באה מ־bukra, 'שעת בוקר מוקדמת', ו־bāchir העיראקית והמפרצית מ־bākir, 'מוקדם', באותו מעתק k→ch שהופך את kalb, 'כלב', ל־chalb במפרץ. פרגוסון גם דיווח שערבים משכילים עשויים להתעקש שהם לעולם אינם משתמשים ב־L, אף שתצפית ישירה מראה שהם משתמשים בו כל הזמן בשיחה רגילה.
גם המודל הדו־רובדי עבר עידון. ב־1973 תיאר הבלשן המצרי א־סעיד בדאווי חמישה רבדים במצרים: הערבית הקלאסית של המורשת הדתית (fuṣḥā al-turāth), הערבית התקנית בת הזמן (fuṣḥā al-ʿaṣr), הדיבור של המשכילים (ʿāmmiyyat al-muthaqqafīn), הדיבור של יודעי קרוא וכתוב (ʿāmmiyyat al-mutanawwirīn) והדיבור של האנאלפביתים (ʿāmmiyyat al-ummiyyīn). המלטית מראה מה קורה כשאין וריאנט H מעל. היא צאצאית של הערבית הסיקולית מימי הביניים, נכתבת באותיות לטיניות עם תקן משלה, ואין מעליה MSA: 'שניים' הוא tnejn ו'אתמול' הוא lbieraħ – מילים שקיימות בכתב רק בכתיב הלטיני של המלטית, ולעולם לא בכתב הערבי.