ב־1 במאי 2004, כשמלטה הצטרפה לאיחוד האירופי, הפכה המלטית לשפה רשמית של האיחוד. זו השפה השמית היחידה שיש לה מעמד כזה, והשפה השמית היחידה שצורתה התקנית נכתבת באלפבית הלטיני. באלפבית 30 אותיות, ובהן ċ, ġ, ħ, ż, הצירוף għ ו־ie. את הכתיב המודרני קבעה ב־1924 Għaqda tal-Kittieba tal-Malti, אגודת הסופרים המלטיים. ב־1934 החליפה המלטית את האיטלקית כשפה רשמית של המושבה, לצד האנגלית, וחוקת העצמאות של 1964 הכריזה עליה כשפה הלאומית.
| אות | צליל | דוגמה | משמעות |
|---|---|---|---|
| ċ | [tʃ] | ċikkulata [tʃɪkkuˈlaːta] | שוקולד |
| ġ | [dʒ] | ġdid [dʒdiːt] | חדש |
| ħ | [ħ] | ħamsa [ˈħamsa] | חמש |
| għ | לרוב אילמת (מאריכה תנועה) | għajn [ajn] | עין |
| q | [ʔ] | qalb [ʔalp] | לב |
| x | [ʃ] | xemx [ʃɛmʃ] | שמש |
| ż | [z] | żiemel [ˈzɪːmɛl] | סוס |
| z | [ts] | zokkor [ˈtsɔkkɔr] | סוכר |
| ie | [ɪː] | ktieb [ktɪːp] | ספר |
ערבית מתחת לפני השטח
אמירות האע'לבים באיפריקיה כבשה את מלטה ב־870. ההיסטוריון ג'וזף ברינקט, בהסתמך על הגאוגרף אל־חִמְיַרִי, מתארך יישוב מחדש של האי במתיישבים מסיציליה לסביבות 1048–49, ולכן הערבית שהכתה בו שורש הייתה הערבית של סיציליה המוסלמית ושל המגרב. הרוזן הנורמני רוז'ר הראשון פלש ב־1091, האי עבר לשלטון נורמני ישיר ב־1127, ועד 1249 כבר גורשו המוסלמים. מאז שרדה השפה רק כניב מדובר בפי הנוצרים, וכתבו בלטינית או בסיציליאנית. הטקסט העתיק ביותר הידוע במלטית, השיר Il-Kantilena של פייטרו קשארו, נכתב לפני מותו ב־1485. מיקיאל פסאדני מצא אותו ב־1966 בפנקס של הנוטריון ברנדן קשארו, והוא וגודפרי וטינגר פרסמו אותו ב־1968.
המספרים במפה מעידים על המוצא: wieħed, tnejn, tlieta, erbgħa, ħamsa לעומת הערבית הספרותית המודרנית wāḥid, ithnān, thalātha, arbaʿa, khamsa, ו־mija "מאה" לעומת miʾa. הכתיב שומר על העיצורים הערביים שהדיבור שחק. Q הוא עצר סדקי, ולכן qalb "לב" נהגית [ʔalp]. Għ, העי"ן הלועית הקדומה, כיום לרוב אינה נהגית ומאריכה את התנועה הסמוכה לה: għajn "עין" נהגית [ajn], ובערבית ʿayn. ה־ħ המלטית מכסה גם את ḥ וגם את kh הערביות, ולכן "חמש" היא ħamsa.
כמה מילים יומיומיות תואמות את צפון אפריקה ולא את השפה הספרותית. "דג" במלטית הוא ħuta, ובערבית תוניסאית ḥūta, בעוד שבערבית הספרותית samaka. "חתול" הוא qattus, בתוניסאית qaṭṭūs. "בית" הוא dar, כמו בתוניס ובמרוקו, ולא bayt של הערבית הספרותית. ב־2016 פרסמו סלבומיר צ'פלו ועמיתיו ב־Folia Linguistica מחקר חלוץ שבדק עד כמה השפות מובנות זו לדוברי זו, עם 24 משיבים במלטה, בתוניס ובבנגאזי. דוברי ערבית תוניסאית ולובית הבינו כ־40 אחוז מהמלטית המדוברת. דוברי מלטית הבינו כ־30 אחוז משני הניבים הערביים.
מילון רומאני ואנגלי
ברינקט ספר את מקורות המילים ב־Maltese-English Dictionary של ג'וזף אקווילינה, הכולל כ־41,000 ערכים. כ־32 אחוז מהם היו שמיים, כ־52 אחוז סיציליאניים ואיטלקיים, וכ־6 אחוז אנגליים. Grazzi "תודה" היא המילה הסיציליאנית ללא שינוי, rota "גלגל" תואמת את הסיציליאנית rota, ו־kompjuter היא מילה אנגלית בכתיב מלטי. אפילו missier "אב" חוזרת לסיציליאנית הקדומה misseri "אדון", ולא לערבית. עם זאת, הספירה במילון ממעיטה בחלקה של הערבית בטקסט רציף, כי כינויי גוף, מילות יחס, מספרים ופעלי יסוד כמו kiel "אכל" ו־xorob "שתה" הם שמיים, והם חוזרים בכל משפט.
התאוריה הפיניקית
במאה ה־18 טענו ג'ובאני פייטרו פרנצ'סקו אג'וס דה סולדניס, ואחריו מיקיאל אנטון וסאלי, שהמלטית צאצאית של הפונית, השפה הפיניקית של קרתגו העתיקה. הרעיון עדיין חוזר ונשמע במלטה, אך הראיות אינן תומכות בו. השינויים הקוליים, תבניות הפועל ואוצר המילים של המלטית תואמים את ערבית המגרב של ימי הביניים, ולא הוכח אף מאפיין שמקורו בפונית ולא בערבית, שהיא שפה שמית קרובה לה מאוד. הכתובות הפוניות שנמצאו באיים, ובהן שתי מצבות מלקרת מהמאה ה־2 לפנה"ס, קדומות במאות שנים רבות לכיבוש האע'לבי.