המקרא נותן אטימולוגיה משלו. בשמות 2:10 בת פרעה קוראת לתינוק משה, משום שמשתה אותו מן המים. בעברית זה עובד: Mosheh (מֹשֶׁה) נשמע כמו הפועל masha, ״למשות״. החוקרים מסווגים זאת כאטימולוגיה עממית.
סיומת מצרית
קוראים הבחינו בשתי בעיות כבר מזמן. השאלה איך נסיכה מצרית ידעה עברית הטרידה פרשנים מימי הביניים כמו אברהם אבן עזרא. והחכם בן המאה ה-11 יצחק בן אשר הלוי העיר ש-mōše היא הצורה הפעילה, ״מי שמושה״, לא הסבילה, ״שנמשה״. כמקור אפשרי נשקל במקום זאת השורש המצרי msy, ״בן של״, או mose.
זו סיומת רגילה מאוד של שמות מצריים. תחותמס פירושו ״נולד לתחות״, ורעמוסה ״נולד לרע״. מי שנקרא רק מוסה היה נושא שם תאופורי שהאל הושמט ממנו. אם כך, המחוקק העברי עבר את חייו עם חצי שם מצרי, וסיפור יציאת מצרים מסביר אותו בדרכו בעברית.
שני זרמים
אחר כך נדד השם בשני זרמים גדולים. היוונית כתבה Mōÿsês עם תנועה נוספת באמצע, והתנועה הזאת עדיין נשמעת בכל אירופה הנוצרית. הצרפתית Moïse /mɔiz/ זקוקה לשתי הנקודות כדי להפריד אותה. בספרדית ובפורטוגזית Moisés, ברוסית Моисей (Moisey), בפולנית Mojżesz, ביוונית מודרנית Μωυσής (Moysís). האנגלית והגרמנית Moses איבדו שוב את התנועה ושמרו על הסיומת היוונית -s, והאיטלקית Mosè לא שמרה על אף אחת מהן. בארמנית Movses, עם v במקום התנועה היוונית.
Mūsā
הזרם השני הוא הקוראן, שבו הוא נזכר יותר מכל נביא אחר. הערבית Mūsā (موسى) הוא שם נפוץ בלי שום יוונית, והוא חוצה את המפה ממערב אפריקה עד סין: Musa בטורקית, אינדונזית, האוסה וסווהילי, Musā בפרסית ובאורדו, मूसा (Mūsā) בהינדי, মূসা (Mūsā) בבנגלית ו-穆萨 (Mùsà) אצל המוסלמים ההואי בסין. מתוך 30 משבצות, כשליש הן בצורה הזאת. האמהרית Muse (ሙሴ) נמצאת בין השתיים.
העברית עצמה אומרת /moˈʃe/, עם sh. בגאורגית Mose ובקוריאנית Mose (모세) יש s פשוטה, והן נוחתות במקרה קרוב מאוד ל-mose המצרי, שם כנראה התחיל הכול.
משבצת היא הרשומה של שפה או ניב אחד במפה.